סלאח נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ

פסק - דין

1.המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, עת נפל ממשאית בה נהג ביום 11/9/07, בזיקה לעבודתו.

הנתבעת כופרת בנסיבות אירוע התאונה, לרבות הטענה שמדובר בתאונת דרכים.

2.על פי החלטה קודמת בתיק, הוריתי על פיצול הדיון, כך שתחילה תידון ותוכרע שאלת נסיבות התאונה וחבותה של הנתבעת על פי חוק הפלת"ד.

3.היום שמעתי את ראיות הצדדים. התובע העיד ולא הביא עדים נוספים. הנתבעת לא הביאה עדים. הוגשו מסמכים אשר סומנו כמוצגים מטעם הצדדים.

4.בפנינו עדות יחידה של בעל דין, אשר טוען כי נהג במשאית ביום 11/9/07 במסגרת עבודתו בהובלות. התובע הגיע אל העיר שפרעם בבוקר והעמיס חומר מגולוון אשר שייך למסגריית השלום והתחיל נסיעתו בכיוון חצור הגלילית למתחם בית הספר הדתי חצור. התובע הגיע אל המקום הנ"ל ופרק את הסחורה. לאחר מכן, יצא ממתחם בית הספר, כשהוא נוהג במשאית שלו ואז "היה לו חשד" ששכח אביזרי הרמה, ולכן עצר את המשאית בצד הכביש והחל יורד מהמשאית. בזמן ירידתו מהמשאית סובב את הרגל וחש כאבים עזים ברגלו (תיאור התאונה כמפורט בסעיף 6 לכתב התביעה).

5.בפתח הדברים אפנה להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971 קובע כלהלן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

......

העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

הנימוק אשר עומד מאחורי ההוראה של סעיף 54 הנ"ל הינה למנוע או לסכל תביעה מבוימת אשר יקשה על נתבע לסתור אותה או להזים אותה (ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' הדר חב' לביטוח בע"מ , ל"ה (2) עמ' 55).

חריג לכלל הנ"ל הינו שניתן להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום שבו בית המשפט נותן "אמון מלא באמיתותה". (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פד"י מ"ו (1) עמ' 733).

6.כבר אציין כי לא אוכל לקבל את תביעתו של התובע, שכן אינני יכול לתת "אמון מלא באמיתות" הגרסה, נוכח קיום סתירות שבחלקן מהותיות, כפי שאפרט להלן. ודוק, אינני קובע כי התובע דובר שקר או ביים את התאונה, אלא הגעתי למסקנה שהוא לא הרים את הנטל הדרוש במשפט אזרחי, ולא הצליח להטות את הכף לזכות גרסתו ומסיבה זו נחה דעתי לדחות את התביעה.

7.בניגוד לגרסה שצוטטה לעיל מכתב התביעה, הוא מציין בכתב ידו בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה אשר הוגש למל"ל (מוצג נ/9):

"תיאור הפגיעה: מעדתי ונפלתי ממדרגות המשאית. נקעתי ברך ימין".

כאמור, הגרסה הנ"ל נרשמה על ידי התובע בהיותו עצמאי והוגשה במסגרת התביעה לקבל תגמולים מהמל"ל. הגרסה המצוינת בתיאור הנ"ל מלמדת על "מעידה ונפילה" ממדרגות המשאית. תיאור זה סותר באופן ברור את גרסתו של התובע כמפורט בתביעה, בה הוא מציין כי "בזמן ירידתי מהמשאית סובבתי את הרגל וחשתי בכאבים....".

8.ואם לא די בסתירה המהותית הנ"ל, אוסיף ואציין כי במסגרת עדותו היום בבית המשפט, ציין התובע בחקירתו הנגדית כי לאחר שעצר את המשאית בצד הכביש ופתח את הדלת, הסתובב עם גבו החוצה והחל יורד כאשר יש שתי מדרגות הצמודות למשאית. הוא דרך עם רגלו על הרצפה, הסתובב ואז הרגיש כי נקרע לו משהו בברך (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 15-16). לשם הבהרת התמונה, הוסיף התובע וציין בחקירתו הנ"ל כי "איך שירדתי ונגעתי ברצפה, כשהרגל שלי נגעה בכביש, הרגשתי כאב עז בברך". (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 20). ב"כ הנתבעת ביקש כי התובע יחדד יותר את מנגנון הפגיעה שלו, תוך שהוא שואל אותו אם קרה משהו חריג, למשל אם איבד שיווי משקל או החליק או עיקם את הנעל. התובע השיב כי:

"לא החלקתי ולא כלום. איך שאני יורד, הרגשתי משהו מתפוצץ לי בברך, כאילו סובבתי משהו".

9.הציטטות לעיל מכתב התביעה ולאחר מכן מטופס התביעה למל"ל (נ/9) וכן מעדותו של התובע היום באולם בית המשפט, מלמדות על קיום סתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין בכל הקשור למנגנון הפגיעה.

10.התובע מסר גרסאות לגבי אירוע התאונה במספר הזדמנויות נוספות כאשר אין עקביות בגרסה שהוא מסר. יומיים לאחר התאונה טופל התובע במרכז רפואי בטמרה (מוצג נ/3) ושם נרשמה תלונתו "אתמול נפל ונחבל בברך ימין". שוב, מדובר בגרסה של נפילה וגרימת חבלה, דבר שלא מסתדר עם גרסתו של התובע, כפי שנמסרה היום בדיון, וכן אין זכר למשאית ממנה נפל התובע על פי טענתו.